(כה) לא – כגון, שהיה טרוד ולא יודע אם הספיק להניח את העירוב, לפני שהחשיך.
(כו) הקדמה לסעיף – עד כה עסקנו בעירוב הנעשה על ידי הנחת מאכלים, במקום השביתה הרשמי. עתה נלמד, כי אפשר לערב גם על ידי הליכה בכניסת השבת למקום ה״שביתה״, בלא הנחת דבר מאכל.
(כז) החשיך שם – מתוך כוונה להפוך מקום זה למרכז שלו, אף שלאחר רדת החשכה, ישוב לביתו, ויאכל שם.
(כח) ושתק – כלומר אין צורך באמירה מפורשת ״שביתתי, במקום זה״. כי די בכוונה הנלווית להגעתו אל מקום העירוב, שתיחשב כאמירה מפורשת.
(כט) קונה אלפים אמה בלא אמירה – דין זה מתאים למה שכבר למדנו1, שאם יָשַן אדם במקום מסוים, וירדה עליו החשכה, יש לו 2000 אמות ממקומו, לכל רוח. באותו אופן ממש, אדם שהיה ער כשירדה החשכה, מקום שהותו בכניסת השבת מוגדר מקום שביתתו, ויש לו משם 2000 אמה לכל רוח.
(ל) שהם כששה ביצים – המשנה ברורה כותב שיש כאן טעות במשפט, וצריך לקרוא ״כל אחד כפי מזונו, אם הוא חולה, ורעבתן שיעורו שתי סעודות בינוניות, שהם כששה ביצים״. הפירוש הוא, שחולה אוכל מעט, ושתי סעודות שלו הן פחות משישה ביצים, וזה שיעור עירובו. אבל שאר בני אדם, אפילו רעבתן שאוכל יותר מששה ביצים, שיעור עירובם הוא 6 ביצים, שהן כ-350 מ״ל אוכל. ובגרמים כ-350 גרם. למעשה, משערים את העירוב של כל האנשים, בכשתי סעודות בינוניות, כי קשה לאמוד כמה סועד כל חולה.
(לא) סימן שסח סעיף ג – שם כתב המחבר בשם יש אומרים, שהשיעור הוא כ-8 ביצים, שהן כ-450 מ״ל. למעשה, אפשר לסמוך על הדעה המקילה, כפי שהובאה כאן במחבר2.
(לב) שמשתתפין בו שיתופי מבואות – בניגוד לעירוב חצרות הנעשה רק בלחם, עירוב תחומין נעשה בכל דבר מאכל. מלבד דברים שאינם ממש מאכלים, כמפורט בדין שיתופי מבואות3.
(לג) ליפתן – מאכל הנלווה לכל סעודה בה נאכל לחם, כגון בשר וירקות.
(לד) לאכול בו שתי סעודות סגי – כלומר אין צורך בלחם, אלא די במה שנאכל עמו. וכיון שהלחם הוא העיקר, שיעורם של הנלווים אל הלחם פחוּת מעט, ממזון שתי סעודות.
(לה) לילך למחר אלפים אמה – אמירה זו חובה היא, ולא די בהגעה למקום, ובהנחת העירוב.
(לו) שאנו רואים כאילו דר שם – הנחת האוכל ביחד עם האמירה, מעבירה את מרכזו אל מקום העירוב.
(לז) אבל התלמידים – להבנת הקטע הבא נקדים, כי בדורות הקודמים היו הבחורים הצעירים ״גולים״ למקום תורה, לצורך לימודה בישיבות. אלא שאז, לא היו הישיבות מסודרות עם פנימיות ומטבח וחדר אוכל, והתלמידים ישנו בעיקר בבית החכם שלימדם, על גבי מזרונים פזורים על הרצפה. את ארוחותיהם סעדו בבית אחד מאנשי הסביבה, הקרובה או הרחוקה, אליו הוזמנו. לא תמיד היו מגורי בעל הבית סמוכים למקום הלימוד, ופעמים אף לא באותו כפר. המציאות היתה איפה, שלמדו וישנו בבית רבם, ומשם צעדו אל בית המארח שהזמינם. כעת נוכל להבין את המשך הסעיף.
(לח) שבתיהם בשדה – מחוץ לכפר בו מתגורר רבם.
1. לעיל סימן ת״א סעיף א׳, שם כתב המחבר וזה לשונו, מִי שֶׁיָּשַׁן בַּדֶּרֶךְ וְחָשְׁכָה לוֹ, קָנָה שְׁבִיתָה בִּמְקוֹמוֹ וְיֵשׁ לוֹ אַלְפַּיִם אַמָּה לְכָל רוּחַ.
2. כי גם בסימן שס״ח סעיף ג׳ הובאה הדעה של ״8 ביצים״ בשם יש אומרים, על כן להלכה ניתן לסמוך על הדעה הראשונה, שהובאה כאן בסתם.
3. ראה לעיל סימן שפ״ו סעיפים ד׳-ח׳.